שלום וברוכים הבאים למשפחת אם אשכחך

״בעקבות חורבן בית המקדש השני התחוללה מהפכה נוראה, דומה היה שלאחר חורבן בית המקדש, וכל מה שאירע בעקבותיו, לא יהיה אפשר להמשיך לחיות באופן רגיל.

וכך מסופר בתלמוד (ב”ב ס, ב): כשחרב בית המקדש השני, נתרבו פרושים בישראל, שלא אכלו בשר ולא שתו יין. נטפל להן רבי יהושע ואמר: בָּנַי, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין? אמרו לו: היאך נאכל בשר שממנו מקריבים על גבי המזבח ועכשיו בטל? והיאך נשתה יין שהיו מנסכים ממנו על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן גם לחם אל תאכלו שהרי נתבטלו המנחות. אמרו לו: אכן אפשר שנתקיים ללא לחם על ידי אכילת פירות. אמר להם: גם פירות אי אפשר שתאכלו, שהרי נתבטלו הביכורים שהיו באים מפירות שבעת המינים. אמרו לו: אפשר לאכול פירות אחרים. אמר להם: גם מים אי אפשר שתשתו, שכבר בטל ניסוך המים. ומאחר שאי אפשר להתקיים ללא מים שתקו הפרושים.

אמר להם רבי יהושע: בָּנַי, בואו ואומר לכם – שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה.

אלא החיים חייבים להימשך, ואין להסכים שהאבל הנורא על חורבן בית המקדש ישרה דיכאון שהעם לא יוכל לעמוד בו. אולם בכל עת שאדם נמצא בשמחה מיוחדת, עליו לזכור את חורבן בית המקדש, שכל זמן שבית המקדש חרב, השמחה אינה יכולה להיות שלימה. לכן אמרו חכמים, שהחתן ביום חתונתו צריך להעלות את ירושלים על ראש שמחתו ולשים אפר על ראשו. וכן אדם שבונה בית צריך להשאיר אמה על אמה ללא סיוד זכר לחורבן. וכשעורכים סעודה שיש בה שמחה צריך למעט בתבשיל אחד זכר לחורבן, וכן בתכשיטי אשה.

אומות העולם עומדות תמהות מול תופעת נצחיותו של עם ישראל; אין עוד עם בעולם שגורש מנחלתו, נתפזר בארבע כנפות תבל, ולמרות זאת במשך תקופה כה ארוכה שמר על זהותו הלאומית. ולא זו בלבד, אלא שעוד נשארו בו כוחות חיים מספיקים כדי לשוב בחזרה לארצו ולבנותה, כפי שאנו זוכים לראות היום. אין ספק שהתורה האלוקית הנצחית היא זו שסייעה לעם ישראל לשמור על זהותו. והתקנות האלו שתקנו חכמים זכר לחורבן שימרו בתוכנו בכל עת את הידיעה, שהחיים בגלות אינם לכתחילה, ומקומנו הטבעי בארץ ישראל.

גם כיום, שזכינו בחסדי ה’ לקיבוץ גלויות ולבניין הארץ, יש להמשיך לשמור את כל התקנות שתקנו חכמים זכר לחורבן בית המקדש. ודווקא המשך האבלות על חורבן בית המקדש יעורר בלבבנו תשוקה גדולה יותר לגילוי שכינה בארץ, ומתוך כך נזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו.״

ובעקבות כך..

״יסוד תקנות האבלות על החורבן, שדווקא בעת שאדם שמח ביותר, עליו לזכור שהשמחה עדיין אינה שלימה, הואיל ובית המקדש חרב. לכן תקנו חכמים, שבשעה שאדם בונה את ביתו, ומגיע לשלב האחרון של הסיוד שבו הוא שמח במיוחד, עליו לזכור שהבית הכללי, בית המקדש, עדיין חרב, וכזכר לאבלות על החורבן עליו להשאיר מקום של אמה על אמה לא מסויד. שכל זמן שבית המקדש עוד לא בנוי, גם הבית הפרטי של האדם לא יכול להיות מושלם. אמה היא כחצי מטר (45.6 ס”מ), ואם כן למעשה, יש להשאיר מקום של כחצי מטר על כחצי מטר לא מסויד. גם מי שמדביק טפטים על קירותיו, צריך להשאיר מקום של אמה על אמה ללא סיד וללא טפט.

אמה זו צריכה להיות במקום בולט, ולכן קבעו חכמים שיניח אותה מול הפתח. ואמנם היו שהבינו שהכוונה היא מעל לפתח, כדי שיושבי הבית יראו אותה תמיד, אולם לדעת רוב הפוסקים יש להשאיר את האמה מול הפתח, כדי שכל מי שייכנס לבית יוכל לראותה. ורק במקום שאין אפשרות להניח את האמה מול הפתח, כגון בבית שאין בו קיר מול הפתח – אפשר להניח אותה מעל לפתח או בקיר אחר שנראה היטב מהפתח (שו”ע או”ח תקס, א; מ”ב ג; ערוה”ש ה; מור וקציעה).״

האם אפשר שיהיו עיצובים בתוך האמה על אמה? 

״ישנו מנהג ששורשו בטעות, שבמקום להניח אמה ללא סיוד, תולים מול הפתח תמונה של הר הבית, אבל להלכה אין לעשות כן, כי התמונה אינה יכולה להחליף את תקנת חכמים שלא להשלים את סיוד הבית. ומי שרוצה להדר ולעשות איזה סימן שעל ידו יבין כל מי שנכנס לביתו את פשר האמה שאינה מסוידת, יתלה את התמונה של הר הבית מעל אותה אמה או לצידה. וכן אפשר לכתוב מעל האמה את הפסוק “אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי” (תהלים קלז, ה). ויש שמשאירים את הטיח ללא סיד, וחורטים בטיח ציור של חומות, וכיוון שאין שם סיד, יוצאים בזה.

אמנם כפי שלמדנו לעיל, יתכן שיש למקילים על מה לסמוך, שאולי עיקר התקנה לעשות זכר לחורבן. אולם לדעת רוב הפוסקים עיקר התקנה הוא שהאמה תישאר ללא צבע וללא סיד, כלומר שבניין הבית לא יסתיים, ובזה יבוא לידי ביטוי הרעיון, שכל זמן שבית המקדש אינו בנוי, גם הבית הפרטי – אינו שלם.״